זה היה יום חול רגיל, משהו כמו שלישי בצהריים, כשהשמש עדיין גבוהה והחום בחוץ כבר מתחיל להיות דביק אבל לא בלתי נסבל. חזרתי מפגישה קצרה בתל אביב, אחת מאלה שמתחילות מאוחר ומסתיימות מוקדם כי הלקוח "נתקע בפקק". האוטו היה חם כמו תנור, המזגן עבד שעות נוספות, והראש שלי היה ריק אבל לא במובן הרגוע – יותר כמו עייפות מצטברת מהשבוע, מהנסיעות, מהכל. הגעתי לדירה שלי, זרקתי את התיק על הספה, פתחתי את המקרר – בירה אחת, יוגורט ישן, כלום מעניין. ישבתי שם קצת, גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאחד האתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמפרסמים "מסאז' מפנק" אבל כולם יודעים מה זה באמת. ראיתי מודעה על דירה במרכז, ליד רחוב אלנבי או משהו, "בחורות חדשות, כניסה דיסקרטית, זמינות מיידית". בדרך כלל אני הולך בערב או בלילה, כשהחושך מסתיר הכל, אבל היום – לא יודע למה – לחצתי ושלחתי הודעה. תשובה הגיעה מהר: "עלה עכשיו, יש מישהי פנויה".

נסעתי לשם, התנועה סבירה באמצע היום, חניתי ברחוב צדדי מלא מכוניות ומדרכות סדוקות. הבניין היה ישן, חמש קומות בלי מעלית, מדרגות עם ריח של אבק וסיגריות ישנות. עליתי לקומה השלישית, דפקתי על דלת ברזל עם מספר מטושטש. מישהי פתחה צוהר קטן, הסתכלה עליי, פתחה את הדלת. נכנסתי, והאור – זה מה שהכה בי קודם כל. לא התאורה העמומה הרגילה, האדומה או הכהה שמסתירה פגמים, אלא אור יום חזק שחדר דרך חלון גדול עם וילונות דקים שלא ממש סגרו. השמש זרחה ישר פנימה, מאירה הכל – הקירות הצהבהבים עם כתמים קטנים, הרצפה עם שטיח ישן ומאובק, המיטה הגדולה עם סדינים לבנים אבל לא ממש נקיים. הדירה נראתה זמנית לגמרי, כמו מקום ששוכרים ליום-יומיים, בלי תמונות, בלי חפצים אישיים, רק מראה גדולה על הקיר ומגבות מקופלות על השידה. זה לא היה מסתורי, לא סודי – זה היה חשוף, פשוט, יומיומי.

הבחורה הייתה שם, עמדה ליד המיטה, לבושה בחלוק קצר לבן, שיער חום אסוף, גוף מלא אבל יפה, חיוך קל אבל לא מאולץ. "היי, אתה הלקוח?" שאלה בעברית עם מבטא מזרח אירופאי כבד. שילמתי מראש, מחיר רגיל לשעה, היא לקחה את הכסף והכניסה למגירה קטנה. האור החזק עשה הכל ברור מדי – ראיתי את העור שלה עם נקבוביות קלות, את האיפור שקצת נמרח, את החדר עם הפרטים הקטנים שבלילה היו נעלמים: בקבוק מים חצי ריק על השולחן, מאפרה עם כמה בדלים, וילון שמתנופף קלות ונותן הצצה לרחוב למטה. זה שינה לגמרי את התחושה – במקום האשליה של משהו סודי, אפל, מרגש, הכל היה גלוי, כמו מפגש רגיל ביום רגיל.

התיישבנו על המיטה, היא הציעה מים, לקחתי כי הייתי צמא מהחום בחוץ. דיברנו קצת – היא סיפרה שהיא כאן כמה חודשים, עובדת בזה כי זה משתלם, אני סיפרתי משהו כללי על הנסיעות שלי, על זה שאני על הקו הרבה. אבל האור – הוא הפריע. ראיתי כל פרט, כל תנועה, וזה הפך את הכל לפחות מסתורי. התחלנו לאט, היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר, החלוק נפתח. הגוף שלה היה חם מהשמש שנכנסה, עור רך אבל עם סימנים קטנים – שומה על הכתף, צלקת קלה על הירך. בלילה זה היה נעלם בחושך, אבל כאן, באור היום החזק, הכל בלט. הפשטנו אחד את השני, המיטה חרקה קלות, האור מהחלון האיר אותנו כמו זרקור. היא ירדה עליי עם הפה, לאט, ידיים מיומנות, אבל ראיתי את הפנים שלה בבירור – עיניים עצומות חלקית, שיער נופל, זיעה קלה על המצח מהחום.

האווירה הייתה מוזרה של חשיפה – לא מביכה ממש, אבל לא מרגשת כמו בלילה. כאילו האור מפרק את האשליות, מראה לך שזה סתם חדר שכור, סתם רגע זמני. היא עלתה עליי, רכבה לאט, גניחות קלות, הידיים שלי על המותניים שלה. האור החזק האיר את הגוף שלה, את הזיעה שנוצרה, את השדיים שזזים בקצב. ראיתי את הרחוב מלמטה דרך הווילון – אנשים הולכים, מכוניות חולפות, החיים ממשיכים שם בחוץ בלי לדעת מה קורה כאן. זה הוסיף לתחושת הזמניות – הדירה הזאת, המפגש הזה, הכל ארעי, כמו שהיא נראית באור יום: לא מסתורית, לא מושלמת, סתם אמיתית מדי.

עברנו לתנוחה אחרת, היא על הגב, אני למעלה, נכנסתי עמוק, תנועות חזקות יותר. האור האיר את הפנים שלה – עיניים פקוחות, חיוך קל, אבל ראיתי את העייפות שם, את היום הארוך אולי. גנחה בקול רך, אבל לא דרמטי, הידיים שלה על הגב שלי, ציפורניים נכנסות קלות. חשבתי לעצמי כמה דירות כאלה נראות אחרת לגמרי כשאין חושך שמסתיר – בלילה זה מקום של פנטזיה, של סוד, של משהו שמתרחש הרחק מהעולם. ביום – סתם חדר שכור, עם רהיטים זולים, ריח של חומר ניקוי, אור שחודר ומפרק הכל. גמרתי חזק, היא רעדה קלות, נשארנו צמודים כמה דקות, נשימות כבדות. האור עדיין שם, חזק, מאיר את הזיעה על הגוף, את הסדינים המקומטים.

שכבנו שם עוד קצת, היא ליטפה לי את החזה, סיפרה משהו קטן על היום שלה – "חם מדי היום, נכון?" צחקתי, "כן, והאור כאן לא עוזר". היא צחקה גם, "בלילה יותר טוב, יותר רומנטי". כן, בדיוק. קמתי, התקלחתי במקלחון הקטן, מים חמים אבל הווילון דק והאור חדר גם לשם. ראיתי את עצמי במראה – פרצוף עייף, שיער פרוע, אותו בן אדם שמגיע למקומות כאלה מדי פעם. התלבשתי, היא חיבקה אותי בדלת, "תבוא שוב, אולי בערב". יצאתי, ירדתי במדרגות, האור בחוץ הכה בי חזק יותר, הרחוב מלא אנשים שחוזרים מעבודה או הולכים לקניות.

נסעתי הביתה, חושב על זה כל הדרך – איך אור יום מפרק אשליות, מראה לך את הזמניות של הכל. הדירה הזאת, בלילה היא בטח נראית מסתורית, מושכת, מקום של בריחה. ביום – סתם חדר, עם פרטים שבלטו, עם תחושה של חשיפה שגרמה למפגש להיות מוזר, פחות אשלייתי. זה לא היה רע, אפילו טוב פיזית, אבל השאיר תחושה מוזרה – כאילו ראיתי יותר מדי, הבנתי יותר מדי על הזמניות של דברים כאלה. דירות דיסקרטיות שנראות שונה באור יום – כנראה עדיף להגיע בחושך.