זה היה אחד מאותם ימים שבהם הכל הרגיש קצת מעורפל, יום ראשון בערב, חזרתי הביתה מנסיעה קצרה למודיעין, פגישה עם לקוח שדיבר הרבה אבל לא סגר כלום, והדירה שלי בתל אביב הרגישה ריקה כמו תמיד. השעה הייתה משהו כמו שמונה, השמש כבר שקעה, האוויר בחוץ עדיין חם מהיום הארוך, והגוף שלי – עייף, אבל לא עייפות של שינה, יותר עייפות נפשית, כזאת שדוחפת אותך לעשות משהו כדי למלא את החלל. ישבתי על הספה עם בירה חמה למחצה, גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאחד האתרים המוכרים, אלה עם הפרופילים והתמונות שתמיד נראות דומות. ראיתי אותה – "אנה", שם בדוי כמובן, שיער כהה קצר, גוף רזה, חיוך קל בתמונה. כתוב שהיא זמינה עכשיו, דירה דיסקרטית במרכז, מחיר סטנדרטי לשעה. לא חיפשתי משהו מיוחד, לא רומנטיקה או שיחות עמוקות, סתם משהו מהיר שישחרר את המתח של היום.

שלחתי הודעה, קיבלתי תשובה מהירה עם כתובת, נסעתי לשם באוטו, חניתי ברחוב צדדי, עליתי במעלית ישנה. דפקתי על הדלת, היא פתחה – נמוכה קצת, לבושה בחלוק קצר אדום, חיוך מקצועי אבל לא מוגזם, "היי, תיכנס". הדירה הייתה פשוטה – חדר אחד עם מיטה גדולה, תאורה עמומה, ריח של בושם זול אבל לא רע. שילמתי מראש, היא לקחה את הכסף והכניסה למגירה, "רוצה לשתות משהו?" שאלה, אבל סירבתי, כי לא באתי לדבר. התיישבנו על המיטה, היא נישקה אותי מיד, ידיים על הצוואר, חלוק נפתח. הגוף שלה היה חלק, רך, שדיים קטנים אבל מוצקים, רגליים ארוכות. הכל קרה מהר – הפשטנו אחד את השני, היא ירדה עליי עם הפה, מיומנת, לאט בהתחלה אבל בלי להאריך.

זה היה מפגש מהיר, כמעט טכני – היא עלתה עליי, רכבה בקצב טוב, גניחות קלות אבל לא מוגזמות, ידיים שלי על התחת שלה, סוחטות. הגוף שלה חם, זיעה קלה מהאווירה בחדר, אבל שום דבר מעבר – בלי מבטים ארוכים, בלי שיחות, בלי האטה. גמרתי די מהר, היא המשיכה קצת עד שהיא גנחה גם, נשארה עליי כמה שניות, נשימות כבדות. אבל זהו – הכל קרה מהר, בלי הרבה זמן לעכל, בלי בנייה ארוכה או רגעים של שהייה. היא קמה, ניגבה את עצמה במגבת, חייכה, "היה טוב?" שאלה בקול רגיל. אמרתי כן, כי זה היה – פיזית, שחרר משהו – אבל כבר הרגשתי את זה מתחיל, הטעם המוזר הזה שמשהו חסר.

קמתי מהמיטה, התקלחתי במקלחון הקטן, מים חמים זורמים על הגוף, שוטפים את הזיעה אבל לא את התחושה הזאת שמתחילה להתגנב – כאילו משהו חסר, כאילו זה נגמר לפני שהתחיל באמת. היא חיכתה בחוץ, עישנה ליד החלון, חלוק סגור עכשיו, חיוך קל אבל לא יותר מדי. "רוצה עוד זמן?" שאלה, אבל הקול שלה היה רגיל, מקצועי, בלי לחץ. סירבתי, כי כבר הרגשתי את העייפות מתחילה, לא עייפות פיזית, יותר כזאת שיושבת על החזה אחרי משהו שציפית שימלא אותך אבל בסוף השאיר אותך אותו דבר. התלבשתי לאט, החולצה נדבקה קצת מהלחות בחדר, היא ליטפה לי את הגב פעם אחת, "היה נעים", אמרה, אבל זה נשמע כמו משפט סטנדרטי, כמו משהו שהיא אומרת לכולם.

שילמתי טיפ קטן, היא חיבקה אותי בדלת, נשיקה קלה על הלחי, "תבוא שוב". יצאתי למסדרון, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, והשקט הזה – הוא הכה בי חזק. השקט שאחרי הדלת נסגרת, כשאתה לבד שוב, יורד במדרגות, יוצא לרחוב. האוויר בחוץ היה קריר יותר עכשיו, הערב מתקדם, רחובות תל אביב עם האנשים שיוצאים, צוחקים, הולכים לבארים או הביתה. נכנסתי לאוטו, התנעתי, נסעתי הביתה בדממה, בלי מוזיקה, רק הרעש של הכביש והמחשבות שמתחילות לרוץ. זה לא היה אכזבה גדולה – הסקס היה בסדר, מהיר אבל יעיל, שחרר את המתח הפיזי – אבל הטעם המוזר הזה נשאר, תחושה של ריקנות קלה, כאילו עשית משהו אבל לא הרגשת כלום.

חשבתי על זה כל הדרך – למה זה קורה לפעמים? באת עם ציפייה פשוטה, משהו שימלא את הערב הריק, ויצאת עם עייפות נוספת, כאילו המפגש הקצר הזה רק הדגיש את הריקנות שהייתה שם קודם. לא חוויה מיוחדת, לא משהו שמשאיר חותם – סתם משהו באמצע, טכני, מהיר מדי. הגעתי הביתה, הדירה חשוכה, פתחתי אור, זרקתי את עצמי על הספה, פתחתי בירה קרה אבל לא שתיתי הרבה. השקט כאן היה כבד יותר עכשיו, אחרי השקט של הדלת שנטרקה מאחוריי. חשבתי עליה קצת – אנה, או איך שלא קוראים לה באמת – בחורה נחמדה, מקצועית, עשתה את העבודה, אבל שום חיבור, שום רגע שנתקע. זה לא רע, אבל גם לא טוב – סתם עוד מפגש שחולף, משאיר אותך עם מחשבות על למה אתה עושה את זה בכלל.

שכבתי שם, מסתכל על התקרה, העייפות מתפשטת, לא רק מהיום הארוך או הנסיעה, אלא ממשהו עמוק יותר – התחושה שלא כל מפגש משאיר חותם ברור, שלפעמים אתה יוצא משם אותו בן אדם, עם אותן מחשבות, אותה ריקנות קלה.

ישבתי במיטה עוד כמה דקות אחרי, מסתכל עליה מתלבשת לאט, חלוק אדום סגור עכשיו, שיער כהה מסודר, כאילו כלום לא קרה. החדר היה שקט, רק רחש קל של המזגן והרעש הרחוק מהרחוב – מכוניות חולפות, מישהו צועק משהו למישהו. היא הסתכלה עליי, חייכה חיוך קטן, "אתה בסדר?" שאלה, אבל הקול שלה היה רגיל, לא מודאג באמת. הנהנתי, "כן, בסדר", קמתי, התקלחתי שוב כי הרגשתי דביק, מים חמים זורמים על הגב, שוטפים את הזיעה אבל לא את התחושה הזאת שמתחילה להתגבש – כאילו זה נגמר מהר מדי, בלי זמן לנשום, לעכל, להרגיש משהו מעבר לפיזי. יצאתי, התלבשתי, החולצה נדבקה קצת מהלחות, היא עמדה ליד הדלת, "תבוא שוב", אמרה, נשיקה קלה על הלחי, חיבוק קצר אבל לא חם מדי.

יצאתי, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, צליל נקישה רך שמסיים הכל. ירדתי במדרגות, המסדרון חשוך, ריח של סיגריות ישנות ועוד משהו, אוכל מבושל מדירה אחרת. השקט הזה אחרי הדלת – הוא היה כבד, כאילו כל הרעש של המפגש נעלם בבת אחת, השאיר אותי לבד עם עצמי. יצאתי לרחוב, הערב היה נעים עכשיו, אנשים הולכים, צוחקים, זוגות מחזיקים ידיים, מוזיקה רחוקה מבר. נכנסתי לאוטו, התנעתי, נסעתי הביתה בלי מוזיקה, רק הרעש של המנוע והכביש. חשבתי על זה כל הדרך – המפגש היה קצר, מהיר, כמעט טכני, בלי הרבה זמן לבנייה, לשהייה, למשהו שישאיר טעם. הסקס היה בסדר, שחרר את המתח הגופני, אבל יצאתי משם עם תחושת ריקנות קלה, עייפות שמתפשטת לאט, לא מהמאמץ, אלא ממשהו אחר.

הגעתי הביתה, הדירה חשוכה, פתחתי אור, זרקתי את המפתחות על השולחן, התיישבתי על הספה עם בירה חדשה. השקט כאן היה דומה – כבד, ריק. חשבתי עליה קצת – אנה, נחמדה, מקצועית, עשתה את מה שבאתי בשבילו, אבל שום דבר מעבר. לא שיחה ארוכה, לא מבטים שנתקעים, לא רגע של חיבור. זה לא היה אכזבה גדולה – לא ציפיתי ליותר – אבל הטעם המוזר נשאר, משהו באמצע, לא טוב ולא רע, סתם חולף. העייפות הגיעה עכשיו חזק, לא רק מהיום, מהנסיעה, מהעבודה – עייפות מהסוג שמגיעה כשאתה מבין שלא כל מפגש משאיר חותם ברור, שלפעמים אתה עושה משהו כדי למלא חלל אבל יוצא עם אותו חלל, אולי קצת גדול יותר.

שכבתי במיטה, מסתכל על התקרה, המחשבות רצות לאט – למה אני עושה את זה? לפעמים זה עוזר, משחרר, משאיר אותך רגוע. הפעם – לא. קצר מדי, מהיר מדי, בלי זמן לעכל. נרדם מאוחר, עם העייפות הזאת שיושבת על החזה, תזכורת שחיים מלאים ברגעים כאלה, באמצע, בלי חותם.