דירה דיסקרטית שהרגישה יותר מדי זמנית

זה היה יום רביעי בצהריים, אחד מאלה שבהם החום עדיין תלוי באוויר אבל השמש כבר מתחילה לרדת, והעבודה מהבית נהייתה בלתי נסבלת. ישבתי מול המחשב שעות, שיחות זום עם לקוחות שמדברים סביב סביב, מיילים שלא נגמרים, והדירה שלי הרגישה קטנה מדי, מוכרת מדי, כאילו הקירות כבר יודעים את כל הסודות שלי. הגוף היה כבד, הכתפיים תפוסות מהישיבה, והראש – רצה משהו שישבול את השגרה, משהו זמני, בלי מחויבות. גללתי בטלפון, נכנסתי לאחד האתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמפרסמים "כניסה נפרדת, פרטיות מלאה, בחורות צעירות". ראיתי מודעה על דירה בדרום תל אביב, ליד פלורנטין או משהו, "נקייה, זמינה עכשיו". התמונות היו סטנדרטיות – מיטה גדולה, תאורה עמומה, בחורה עם חיוך. שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת ו"עלה עכשיו".

נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי מלא בניינים ישנים וכביסה תלויה, עליתי במדרגות כי אין מעלית. דפקתי על הדלת, מישהי פתחה צוהר, הסתכלה ואז פתחה לגמרי. נכנסתי, והתחושה הכתה בי מיד – הכל כאן הרגיש יותר מדי זמני. הדירה הייתה קטנה, נקייה אבל כללית: מסדרון צר, חדר אחד עם מיטה גדולה מכוסה בסדינים לבנים חדשים מדי, שידה עם מגבות מקופלות באופן מושלם אבל בלי שום חפץ אישי, מראה גדולה על הקיר שמחזירה תמונה של חדר ריק. הרהיטים היו כאלה שקונים בחנות זולה – מיטה פשוטה, כיסא פלסטיק במטבחון, וילון דק שלא ממש חוסם את האור מהרחוב. הריח היה זר – תערובת של חומר ניקוי חזק, בושם זול, ועוד משהו, אולי סיגריות ישנות מהשכנים. שום דבר לא הרגיש כמו מקום שמישהו גר בו, שמישהו משאיר בו חותם. הכל צעק "זמני", "שכור ליום", "אורחים בלבד".

הבחורה הייתה שם, חיוך מקצועי, שיער בלונדיני צבוע, גוף מלא אבל יפה, לבושה בחלוק ורוד קצר. "היי, תיכנס", אמרה ולקחה את הכסף מראש, הכניסה למגירה. "רוצה מים?" שאלה, הביאה כוס פלסטיק. התיישבנו על המיטה, כי לא היה ממש מקום אחר, והתחושה של הזמניות רק התחזקה – הסדינים חדשים מדי, חורקים קלות, המראה מחזירה תמונה של שני זרים בחדר זר. דיברנו קצת, שטויות רגילות – מאיפה אני, מה אני עושה – אבל הכל הרגיש מנותק, כאילו אנחנו משחקים תפקידים במקום שאין לו זיכרון, שאין לו היסטוריה. כל דבר בדירה הזכיר לי שאני רק אורח – הרהיטים הכלליים האלה שלא שייכים לאף אחד, הריח הזר שמתערבב עם הבושם שלה, חוסר החיבור למקום. זה לא היה בית, לא דירה של מישהי, סתם חלל זמני שמשמש למטרה אחת.

התחלנו לאט, היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר, חלוק נפתח. הגוף שלה היה חם, רך, אבל התחושת ניתוק הייתה ברורה – כאילו אנחנו עושים את זה במקום שאין לו נשמה, מקום של מעבר.

הפשטנו אחד את השני לאט, החלוק שלה נפל לרצפה, הגוף שלה חשוף עכשיו – עור חלק אבל עם סימנים קטנים, שומה על הכתף, קעקוע קטן על המותן, דברים שבלילה היו נעלמים אבל כאן, באור העמום אבל החודר, בלטו. המיטה חרקה קלות כשנשכבת, הסדינים חדשים מדי, חלקים מדי, בלי הריח של מגורים אמיתיים, בלי הכתמים הקטנים או הקמטים שמגיעים משימוש יומיומי. היא נישקה אותי, ידיים על החזה שלי, אבל התחושת ניתוק הייתה שם כל הזמן – כאילו אנחנו לא באמת כאן, סתם עוברים, משתמשים בחלל הזה לזמן קצר. הגוף שלה היה חם, רך, שדיים מלאים שנצמדו אליי, רגליים שזורות בשלי, אבל הראש שלי היה עסוק בפרטים הקטנים מסביב: המראה שמחזירה תמונה של שני אנשים זרים על מיטה זרה, השידה הריקה למעט מגבות ומאפרה נקייה, הווילון שמתנופף קלות ונותן הצצה לרחוב למטה, אנשים הולכים, חיים רגילים.

היא ירדה עליי עם הפה, לאט, מיומנת, יד אחת מלטפת, אבל אפילו זה הרגיש מנותק – כאילו זה קורה במקום שאין לו זיכרון, מקום שישכח אותנו מיד אחרי שנצא. הריח הזר של החדר – חומר ניקוי מעורבב עם הבושם שלה – לא נתן לי להיכנס לגמרי, הזכיר לי כל רגע שאני רק אורח, שזה לא מקום של מישהו, סתם חלל שכור שמשמש למטרות כאלה. הגניחות שלה היו רכות, אבל הקירות הדקים העבירו רעש רחוק – דלת נטרקת במסדרון, צעדים כבדים, מישהו מדבר בטלפון בקול נמוך. זה הוסיף לתחושה – חוסר חיבור למקום, כאילו אנחנו עושים משהו אינטימי בחלל ציבורי כמעט, מקום שאין בו פרטיות אמיתית, אין בו נשמה.

היא עלתה עליי, רכבה לאט בהתחלה, ידיים שלי על המותניים שלה, סוחטות את העור הרך. הגוף שלה זז יפה, חם, זיעה קלה מתחילה להיווצר, אבל התחושה נשארה – ניתוק ברורה. הסדינים חרקו, המיטה זזה קלות, אבל שום דבר לא הרגיש אישי, שום דבר לא הרגיש כמו משהו שישאיר זיכרון. חשבתי לעצמי כמה דירות כאלה הן בדיוק ככה – זמניות, כלליות, בלי חותם של חיים אמיתיים. הרהיטים האלה, שקונים בסיטונאות, המגבות הנקיות מדי, הריח הזר שמתערבב עם ריח של סקס אבל לא נשאר – הכל צועק "מעבר", "זמני", "אל תתחבר". היא גנחה קלות, האיצה את הקצב, ראש לאחור, שיער בלונדיני נופל על הפנים, אבל אפילו הרגע הזה הרגיש מנותק, כאילו אנחנו משחקים תפקידים בחלל ריק.

עברנו לתנוחה אחרת, היא על הצד, אני מאחורה, יד אחת על השד שלה, השנייה על המותן, נכנסתי עמוק, תנועות איטיות בהתחלה. הגוף שלה רעד קלות, חום מתפשט, אבל הראש שלי היה עסוק בזמניות – הזמניות של הדירה, של המפגש, של הכל. הווילון זז קלות ברוח, אור מהרחוב חודר, מאיר את הקיר עם הכתם הקטן ליד המראה, את השידה הריקה. זה לא היה רע – הסקס זרם, הגוף שלה הגיב, העונג עלה – אבל התחושה של ניתוק הייתה חזקה, כאילו המקום עצמו לא נותן לך להתחבר, מזכיר לך כל רגע שאתה רק עובר.

גמרתי, היא אחריי, רעד משותף אבל שקט, נשארנו צמודים כמה שניות, נשימות כבדות מתערבבות עם הרחש הקל של המזגן והרעש הרחוק מהרחוב – מכונית חולפת, מישהו צועק משהו למישהו. היא ליטפה לי את הגב קלות, אצבעות רכות על העור הזרוע זיעה, אבל אפילו המגע הזה הרגיש זמני, כאילו זה חלק מהשירות, לא משהו אמיתי שישאיר חותם. שכבנו שם עוד קצת, הגוף שלה חם עליי, אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר – מסתכל על החדר, על הפרטים שצועקים "זמני": הסדינים המקומטים עכשיו אבל עדיין חדשים מדי, המראה שמחזירה תמונה של שני אנשים עירומים בחלל ריק, השידה עם המגבות המקופלות אבל בלי שום חפץ אישי, אפילו לא תמונה קטנה או בקבוק קרם ששייך למישהו. הריח הזר – חומר ניקוי חזק שמנסה להסתיר משהו, מעורבב עם ריח של סקס אבל לא נשאר, כאילו החדר יתנקה מיד אחרי שנצא, יחזור להיות ריק, מוכן לאורח הבא.

היא קמה ראשונה, הלכה למקלחון, שמעתי את המים זורמים, את הווילון נמשך. נשארתי שם על המיטה, gול על התקרה עם הסדקים הקטנים, חושב על זה – המפגש התקיים, היה נעים פיזית, שחרר משהו, אבל התחושת ניתוק הייתה ברורה כל הזמן, כאילו המקום עצמו לא נותן לך להתחבר, מזכיר לך כל רגע שזה זמני, שאתה רק עובר. מקומות כאלה אין להם זיכרון – הם לא זוכרים אותך, לא זוכרים את מי שהיה לפניך, סתם חלל ניטרלי שמשמש למטרות, מתנקה, מחכה לאחר. זה לא היה רע, אל תבינו לא נכון – הגוף שלה היה נעים, המגע חם, העונג אמיתי – אבל הזמניות עצמה הפכה לחלק המרכזי של החוויה, גדולה יותר מהסקס, גדולה יותר מהכל.

היא חזרה, עטופה במגבת, חייכה, "היה טוב?" שאלה בקול רגיל. אמרתי כן, כי זה היה, אבל בפנים הרגשתי את הניתוק – כאילו שיחקנו תפקידים בחלל שאין לו שם, שאין לו סיפור. קמתי, התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה, את הריח הזר, אבל לא את התחושה. יצאתי, התלבשתי לאט, החולצה נדבקה קצת מהלחות, היא עמדה ליד הדלת, "תבוא שוב", אמרה, חיבוק קצר, נשיקה על הלחי. שילמתי טיפ, יצאתי, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, צליל סופי שמסיים הכל. ירדתי במדרגות, הרחוב בחוץ רגיל, אנשים הולכים, חיים ממשיכים, והדירה מאחוריי כבר נשכחת, זמנית כמו המפגש עצמו.

נסעתי הביתה, חושב על זה – דירה דיסקרטית שהרגישה יותר מדי זמנית, מקום בלי זיכרון, בלי חיבור, שרק מדגיש את המעבר, את זה שאתה רק אורח, עובר ושוכח.