זה היה יום חמישי רגיל, אחד מאלה שבהם הנסיעה דרומה הייתה אמורה להיות שגרתית לגמרי – פגישה קצרה באשקלון עם לקוח שתמיד מדבר יותר מדי אבל משלם בסוף. יצאתי מתל אביב בבוקר, כביש 4 פקוק כמו תמיד, רדיו דולק על תחנה שמנגנת שירים ישנים, קפה קר בבקבוק לידי. המאזדה הישנה זמזמה לה, האוויר מהחלון הפתוח נכנס חם אבל נעים עדיין, כי זה היה לפני שהחמסין האמיתי התחיל. חשבתי לעצמי שזה יהיה יום רגיל – נסיעה, פגישה, חזרה הביתה, אולי בירה בערב על הספה. שום דבר מיוחד, שום תוכנית גדולה. אבל בדרך, ליד אשדוד או משהו, ראיתי את השלטים לעיר – אשדוד, יציאה ימינה. לא יודע למה, אבל משהו בי אמר "תעצור כאן קצת". לא הייתה סיבה – לא רעב מיוחד, לא צריך דלק, לא כלום. סתם עצירה אקראית בעיר שבכלל לא הייתה בתוכנית, עיר שאני עובר לידה אלפי פעמים אבל אף פעם לא נכנסתי אליה באמת.

סטיתי ימינה, נכנסתי לעיר, הרחובות רחבים, בניינים ישנים מעורבבים עם חדשים, נמל רחוק באופק. חניתי במקום זמני ליד הטיילת, חנייה כחולה-לבנה שמצאתי פנויה בנס, כי בצהריים הכל מלא. יצאתי מהאוטו, האוויר היה מלוח מהים, ריח של דגים וצ'יפס מדוכנים קרובים. העיר לא הייתה זרה לגמרי – שמעתי עליה, ראיתי שלטים – אבל לא הכרתי אותה. לא כמו תל אביב או חיפה, מקומות שאני חי בהם או עובר דרכם כל הזמן. כאן הרגשתי כמו אורח, מישהו שנכנס לחיים של מישהו אחר לרגע, בלי להיות מוזמן. התחלתי ללכת לכיוון הטיילת, ידיים בכיסים, בלי מטרה, רק כדי להרגיש את המקום קצת. הרחובות היו שקטים יחסית, אנשים הולכים עם שקיות מהשוק, ילדים רצים עם גלידות, כמה זוגות מבוגרים יושבים על ספסלים ומסתכלים על הים.

הלכתי לאט, מסתכל על הבניינים – בתים ישנים עם מרפסות מלאות כביסה, חנויות קטנות שמוכרות פירות וירקות, דוכן פלאפל שמריח מדהים. לא קרה שם שום דבר דרמטי, וזה בדיוק העניין – סתם עצירה קצרה, סיבוב ברחובות זרים, תחושה שאתה צופה בחיים של אחרים בלי להיות חלק. ראיתי משפחה יושבת על החול, אבא בונה ארמון עם הילדים, אמא מצלמת, צוחקים על משהו קטן. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – אני כאן, זר לגמרי, מסתכל עליהם, והם לא יודעים שאני קיים. המשכתי ללכת, עברתי ליד בית קפה קטן, אחד מאלה עם שולחנות בחוץ וכיסאות פלסטיק. נכנסתי, הזמנתי קפה הפוך גדול וקרואסון, התיישבתי בחוץ, מסתכל על התנועה.

הקפה היה חם, חזק, בדיוק מה שהייתי צריך אחרי הנסיעה. ישבתי שם לבד, גולל קצת בטלפון אבל לא ממש קורא, יותר מסתכל סביב. מבטים אקראיים – מישהי עוברת עם כלב, מחייכת אליי כי אולי נראיתי זר, בחור צעיר מדבר בטלפון בקול רם על עבודה, זוג מבוגרים יושבים ליד שולחן סמוך ומדברים בשקט על הנכדים. הקשבתי להם קצת, בלי כוונה – היא אומרת משהו על זה שהנכד לא אוכל ירקות, הוא צוחק ואומר "כמו אבא שלו". זה היה רגע קטן, אבל נשאר – תחושת ביניים, כאילו אני כאן אבל לא כאן, צופה בחיים רגילים של אנשים רגילים בעיר רגילה. לא ממהר לשום מקום, לא צריך להיות בשום מקום, סתם יושב, שותה קפה, מרגיש את הרוח מהים נושבת קלות.

סיימתי את הקפה, הקרואסון נגמר מהר מדי, השארתי טיפ קטן על השולחן וקמתי להמשיך ללכת. הטיילת הייתה קרובה עכשיו, ירדתי במדרגות לחול, החול חם מתחת לנעליים, הרוח מהים נושבת חזק יותר, מעיפה חול קל על הרגליים. החוף לא היה מלא כמו בסופ"ש, אבל היו אנשים – משפחות עם ילדים שבונים ארמונות חול, זוגות צעירים שוכבים על מגבות ומשתזפים, כמה דייגים עם חכות עומדים בקצה. הלכתי לאט לאורך המים, הגלים קטנים, נשברים בשקט, רטובים את החול. חלצתי נעליים, הלכתי יחף, המים הקרים נוגעים בכפות הרגליים, מרגיעים קצת אחרי הנסיעה. זה היה רגע קטן, אבל נעים – סתם הליכה בלי יעד, בלי לחץ, בלי צורך להיות בשום מקום.

הסתכלתי סביב, על האנשים – אבא מלמד את הבן שלו להטיס עפיפון, העפיפון מתרומם לאט, נופל, מתרומם שוב, הצחוק שלהם נישא ברוח. אישה מבוגרת יושבת על כיסא מתקפל, קוראת ספר, מדי פעם מרימה מבט לים. בחור צעיר רץ על החול עם אוזניות, זיעה על הפנים, נראה מרוכז בעצמו. חשבתי לעצמי כמה כל אחד כאן שקוע בחיים שלו, ביום שלו, ואני – סתם עובר, צופה מהצד, נכנס לחיים שלהם לרגע בלי שהם ידעו. זה יצר תחושת ביניים מוזרה, קשה להסביר – לא שייך אבל גם לא זר לגמרי, כאילו העיר הזאת קיבלה אותי לזמן קצר, בלי שאלות. המשכתי ללכת, עברתי ליד דוכן גלידה, קניתי אחת בטעם וניל, אכלתי לאט תוך כדי הליכה, הטעם מתוק וקריר, מנוגד לחום שמתחיל לעלות עכשיו כשהשמש גבוהה יותר.

חזרתי לטיילת, התיישבתי על ספסל, מסתכל על הנמל רחוק – מנופים גדולים, ספינות מכולות, עובדים זזים כמו נמלים. זה הזכיר לי כמה אשדוד היא עיר של עבודה, של אנשים שבאים והולכים, נמל שמביא סחורה ומביא אנשים חדשים. אני לא חלק מזה, סתם מבקר, אבל הרגשתי קצת חלק – מהעיר הזאת שנשארת אנונימית בשבילי, מקום שאני עובר לידו אבל לא נכנס. הטלפון צלצל – הלקוח מאשקלון, "איפה אתה?" שאל. אמרתי שאני בדרך, אבל לא זזתי מיד. נשארתי שם עוד קצת, מסתכל על אנשים עוברים, שומע שיחות אקראיות – שתי נשים מדברות על מחירים בסופר, בחור צעיר מתלונן לחבר על העבודה בנמל. זה היה פשוט, יומיומי, אבל נשאר – רגעים קטנים שקורים כשלא ממהרים, כשאתה מאפשר לעצמך לעצור.

קמתי בסוף, חזרתי לאוטו, אבל לא נסעתי מיד – נכנסתי לחנות קטנה ליד, קניתי בקבוק מים קרים וחטיף, יצאתי והתיישבתי על מדרכה, אוכל לאט. העיר סביבי המשיכה – מכוניות חולפות, אנשים נכנסים ויוצאים מחנויות, ריח של פלאפל מהדוכן ליד. חשבתי כמה עצירות כאלה, מקריות, נשארות בזיכרון יותר מנסיעה ארוכה עם יעד – כי אין בהן לחץ, אין ציפייה, סתם רגע של שהייה במקום לא מתוכנן.

קמתי מהמדרכה, ניערתי את האבק מהמכנסיים, זרקתי את הבקבוק הריק לפח והתחלתי ללכת חזרה לכיוון האוטו. השמש כבר הייתה גבוהה יותר, החום מתחיל להיות כבד, אבל הרוח מהים עדיין נעימה, מנשבת חזק ומעיפה את החול מהמדרכות. עברתי ליד חנות דגים, ריח חזק של ים וקרח, מוכר צועק ללקוחות "טרי, הבוקר מהנמל!", כמה אנשים עומדים ועושים קניות, שקיות מלאות דגים ופירות ים. חייכתי לעצמי – חיים רגילים, יומיומיים, של אנשים שזה הבית שלהם, העיר שלהם. אני – סתם מבקר, עצירה קצרה בדרך למקום אחר. זה היה הרגע שבו התחושה התחזקה – תחושת ביניים, כאילו אני תלוי בין מקומות, בין חיים שלי לחיים של אחרים, בלי להיות מחובר לאף אחד מהם באמת.

חזרתי לטיילת, התיישבתי עוד פעם על ספסל, הפעם מול הים, מסתכל על הגלים שמתנפצים לאט. כמה ילדים רצו למים, צועקים וצוחקים, הורים צועקים אחריהם "לא רחוק!". זוג צעיר ישב לידי, מחזיקים ידיים, מדברים בשקט על משהו – היא צוחקת על בדיחה שלו, הוא מנשק אותה על המצח. זה היה פשוט, יפה, רגיל – אבל לי זה הרגיש רחוק, כאילו אני צופה בסרט על חיים של מישהו אחר. חשבתי על זה הרבה – כמה קל להישאר אנונימי במקום כזה, עיר שלא מכיר אותך, לא שואלת שאלות, סתם נותנת לך להיות שם לזמן קצר. לא קרה שם שום דבר דרמטי – לא פגשתי מישהו, לא גיליתי משהו גדול, לא שיניתי תוכניות – וזה בדיוק העניין. הרגעים הקטנים האלה, הקפה, ההליכה בלי יעד, המבטים האקראיים, נשארים בזיכרון יותר מנסיעה ארוכה עם מטרה, כי הם טהורים, בלי ציפייה.

השעה כבר התקדמה, הטלפון זמזם שוב – הלקוח מאשקלון, "אתה מגיע?" עניתי "בדרך", אבל נשארתי עוד קצת, מסתכל על הנמל רחוק, על הספינות שנכנסות ויוצאות, מביאות ומעבירות דברים, אנשים, חיים. זה הזכיר לי את עצמי – תמיד בתנועה, תמיד עובר, עצירות קצרות במקומות שלא מתכוונים להכיר. קמתי בסוף, חזרתי לאוטו, התנעתי והתחלתי לנסוע הלאה, לאשקלון, אבל הראש נשאר שם קצת – בעיר הזאת שנכנסתי אליה במקרה, סיבוב קצר ברחובות, תחושה של חיים של מישהו אחר שצפיתי בהם לרגע. נסיעה שגרתית הפכה לעצירה אקראית, ודווקא זה נשאר – רגעים קטנים, מקום אנונימי, תחושת ביניים שקשה להסביר אבל מרגישה נכונה.

חזרתי הביתה בערב, עייף אבל עם ראש קצת שקט יותר, נזכר בעצירה הזאת שוב ושוב.