זה היה יום שני בצהריים, אחד מאלה שבהם החום בתל אביב כבר מתחיל להיות כבד אבל עדיין לא בלתי נסבל, והעבודה מהבית נהייתה בלתי נסבלת לגמרי. ישבתי מול המחשב שעות, שיחות זום עם אנשים שמדברים הרבה ואומרים מעט, מיילים שמצטברים, והגב שלי כאב מהישיבה הממושכת, הכתפיים תפוסות, והראש – פשוט רצה להתנתק. הדירה שלי הרגישה קטנה מדי, שקטה מדי אבל לא במובן הנעים, יותר כמו משהו שמעיק. גללתי קצת בטלפון, נכנסתי לאחד האתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמפרסמים "בחורות צעירות, כניסה נפרדת, פרטיות מלאה". צחקתי לעצמי על ה"פרטיות מלאה" – כאילו מישהו מאמין לזה באמת. ראיתי מודעה על דירה בדרום תל אביב, ליד שדרות הר ציון או משהו, "חדשה, נקייה, זמינה עכשיו". התמונות היו סטנדרטיות, בחורה עם חיוך, גוף יפה, שום דבר מיוחד. שלחתי הודעה למספר, קיבלתי תשובה מהירה: "עלה עכשיו, דירה 4, קומה 2".

נסעתי לשם, התנועה דלילה באמצע היום, חניתי ברחוב צדדי מלא מכוניות ישנות ובניינים ישנים עם כביסה תלויה על המרפסות. הבניין היה אחד מאלה – חמש קומות, מדרגות צרות עם ריח של אוכל מבושל וסיגריות, דלתות ברזל כבדות. עליתי לקומה השנייה, דפקתי על הדלת, מישהי פתחה צוהר קטן, הסתכלה עליי ואז פתחה לגמרי. "הלקוח?" שאלה בקול נמוך, מבטא רוסי כבד. נכנסתי, הדירה הייתה קטנה – מסדרון צר, חדר אחד עם מיטה גדולה, מקלחון זעיר, מטבחון עם כיריים, וחלון אחד עם וילון דק שלא ממש חוסם את האור או את הרעש. שילמתי מראש, מחיר רגיל לשעה, היא לקחה את הכסף והכניסה למגירה, "תחכה כאן, היא יוצאת עוד שנייה".

כבר מהרגע הראשון היה ברור שהקירות דקים מדי. שמעתי הכל – צעדים כבדים בקומה למעלה, מישהו גורר כיסא או משהו, דלת נסגרת חזק בדירה ליד, קולות של טלוויזיה רועשת, ילד בוכה רחוק. זה לא היה רעש מטורף, אבל חודר, כזה שלא נותן לך להתנתק. הבחורה יצאה מהחדר הצדדי, חיוך מקצועי, שיער כהה אסוף, גוף מלא אבל יפה, לבושה בחזייה ושורטס קצר. "היי, אני מרינה", אמרה ולחצה לי יד, כאילו זה משרד ולא דירה דיסקרטית. התיישבנו על המיטה, כי לא היה ממש מקום אחר, והרעש לא הפסיק – עכשיו מישהו צועק בטלפון בדירה ממול, קול אישה גבוה, משהו על כסף או ילדים, לא הבנתי בדיוק אבל זה חדר.

היא הציעה מים, לקחתי, כי האוויר בחדר היה חם ומעופש למרות המזגן הקטן שעבד בקושי. דיברנו קצת – היא סיפרה שהיא כאן כמה חודשים, עובדת בזה כי זה משתלם, אני סיפרתי משהו כללי על הנסיעות שלי, על זה שאני על הקו הרבה. אבל כל הזמן הרעש – דלת נטרקת חזק למעלה, צעדים מהירים, מישהו מדבר בקול רם במסדרון. זה הפריע לריכוז, כאילו המציאות מבחוץ חודרת פנימה ולא נותנת לך להיכנס לאווירה. ניסיתי להתרכז בה – נגעתי לה בירך, נישקתי אותה בצוואר, היא הגיבה יפה, ידיים על הגב שלי, החלוק יורד לאט. הגוף שלה היה חם, רך, שדיים גדולים שנצמדו אליי. אבל אז – בום, משהו נופל בקומה למעלה, רעש חזק, ואחריו קללות בערבית או משהו. היא צחקה קלות, "שכנים מטורפים כאן", אמרה, אבל זה שבר את הרגע.

הפשטנו אחד את השני, המיטה חרקה קלות, עברנו לשכב, היא ליטפה אותי למטה, יד מיומנת, אני נישקתי אותה בחזה. אבל הרעש לא נעלם – עכשיו טלוויזיה מהדירה ליד, מוזיקה רועשת, מישהו שר או צועק עם השיר. זה יצר מתח מוזר – מצד אחד הרצון להתנתק, להיכנס לעניין, להתרכז בגוף שלה, בתחושה, בחום. מצד שני המציאות חודרת, מזכירה לך שאתה לא לבד, שהקירות דקים, שהפרטיות כאן אשליה. היא ירדה עליי עם הפה, לאט, רך, אבל באמצע – דלת נטרקת חזק, צעדים כבדים במסדרון, קול של גבר צועק "יאללה, בוא!" היא הרימה את הראש, צחקה שוב, "סליחה, תמיד ככה".

המשכנו, למרות הרעש. היא עלתה עליי, רגליים משני הצדדים, ידיים adecu על הכתפיים שלי, זזה לאט בהתחלה, כאילו מנסה להתרכז. הגוף שלה היה חם, זיעה קלה על העור מהחדר המעופש, שדיים זזים בקצב, ידיים שלי על התחת שלה, סוחטות קלות. זה היה נעים, העונג עלה לאט, אבל הרעש לא נתן מנוח – עכשיו מישהו בקומה למעלה מדבר בטלפון בקול רם, קול גבר עמוק, משהו על עבודה או כסף, מילים בערבית שחודרות דרך התקרה הדקה. היא גנחה קלות, ניסתה להגביר את הקצב, אבל אז – דלת נטרקת חזק במסדרון, צעדים מהירים, קול של אישה צועקת "תחזור!" או משהו כזה. היא עצרה לרגע, הסתכלה עליי עם חיוך מבויש, "סליחה, תמיד ככה בצהריים, כולם בבית".

צחקתי, אבל בפנים זה הפריע – הרצון להתנתק, להיכנס לאווירה, להתרכז רק בגוף שלה, בתחושה של החום, של הלחץ, של התנועה. אבל המציאות חודרת פנימה, מזכירה לך שאתה לא באיזה מלון מבודד, אלא בדירה רגילה בבניין רגיל, עם שכנים רגילים שחיים את חייהם בלי לדעת מה קורה כאן. היא המשיכה, רוכבת חזק יותר עכשיו, גניחות שלה נהיות רמות יותר, ידיים שלי עולות לגב שלה, מושכות אותה קרוב. אבל אז – טלוויזיה מהדירה ליד מתחילה ברעש, איזו תוכנית טורקית או ערבית עם מוזיקה גבוהה, דיבורים מהירים, צחוק מוקלט. זה חדר ישר, כאילו הקיר לא קיים. היא ניסתה להתעלם, נשכה שפה, זזה מהר יותר, אבל אני שמעתי הכל – את הדמויות מדברות, את הפרסומות, את הרעש שממלא את החדר.

זה יצר מתח מוזר – מצד אחד, זה הוסיף איזו אינטנסיביות, כאילו אנחנו עושים משהו אסור באמת, עם סיכון שמישהו ישמע. מצד שני, זה הרס את הפרטיות, את האשליה שאתה לבד בעולם לכמה דקות. חשבתי לעצמי כמה דירות דיסקרטיות כאלה מלאות בשקרים קטנים – "פרטיות מלאה", "שקט מוחלט", אבל במציאות הקירות דקים, הבניין חי, הרעשים חודרים. היא גנחה חזק יותר, כאילו מנסה להשתיק את הרעש מבחוץ עם הקול שלה, יד אחת יורדת למטה, מלטפת את עצמה בזמן שהיא זזה. הרגשתי את זה עולה לי, הדופק מהיר, הגוף מתוח, אבל הראש מפוזר – חלק ממני עליה, על הגוף החם, הרך, על התנועה שמעלה גלים של עונג, וחלק שומע את הצעדים במסדרון, את הילד שבוכה עכשיו בקומה למטה, את הדלת שנפתחת ונסגרת.

עברנו לתנוחה אחרת, היא על ארבע, אני מאחורה, החזקתי אותה במותניים, נכנסתי עמוק, תנועות חזקות. המיטה חרקה בקצב, מעורבבת עם הרעש מבחוץ – עכשיו מישהו מנגן מוזיקה רמה בדירה ממול, בס עמוק שמרעיד קלות את הקיר. היא הסתובבה אליי, "חזק יותר", לחשה, אבל הקול שלה נבלע ברעש. זה היה כמו תחרות – הרעשים מבחוץ מול הקולות שלנו, כאילו אנחנו מנסים להוכיח משהו. הגבתי, דחפתי חזק, יד אחת על השד שלה, סוחט, השנייה על המותן. הגניחות שלה נהיו חזקות, אבל מעורבבות עם המוזיקה מהצד, עם צעקה רחוקה של אמא על ילד. זה לא הרס הכל, אבל שינה – האינטימיות התקיימה לצד הרעשי רקע שלא נעלמו, יצרה תחושה של חוסר פרטיות שמלווה דירות כאלה יותר ממה שנהוג להודות.

הזיעה זלגה עלינו, החדר חם יותר עכשיו, המזגן בקושי מצליח. חשבתי על הפרטים הקטנים שמפריעים – לא רק הרעש, אלא איך הוא מזכיר לך את הזמניות, את זה שזה לא מקום שלך, לא מקום אמיתי. גמרתי חזק, היא אחריי, רעד משותף, נשארנו ככה כמה שניות, נשימות כבדות מעורבבות עם הרעש מבחוץ שעדיין ממשיך.

שכבנו שם עוד קצת אחרי, גופות צמודים, זיעה מתייבשת לאט על העור, נשימות מתאוששות. היא ליטפה לי את הגב באצבעות רכות, סתם ככה, בלי לחץ, ואני הסתכלתי על התקרה עם הסדקים הקטנים והכתמים הישנים שבלטו באור היום שחדר דרך הווילון הדק. הרעש לא הפסיק – עכשיו שקט יחסי, אבל עדיין שומעים: מישהו מטאטא במסדרון, מטאטא חורק על הרצפה, קול של מטאטא פלסטיק זול, ואחריו דלת נפתחת ונסגרת רחוק. אחר כך ילד צוחק בקומה למטה, צחוק חזק שחודר דרך הרצפה, ואמא קוראת לו "בוא לאכול!" בקול עייף. זה לא היה רעש מחריש אוזניים, לא משהו שמפריע לגמרי, אבל הוא היה שם כל הזמן, כמו רקע שלא נותן לך לשכוח איפה אתה. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – באת למקום שמבטיח "דיסקרטיות", "פרטיות", אבל בפועל אתה שומע את החיים של השכנים, את הסודות הקטנים שלהם, את הריבים, את השגרה. זה הופך את האינטימיות שלך למשהו פחות פרטי, כאילו גם אתה חלק מהרעש של הבניין הזה.

היא קמה לאט, הלכה למקלחון, שמעתי את המים זורמים, את הווילון נמשך. נשארתי שם על המיטה, מסתכל על החדר – המראה הגדולה שמחזירה תמונה שלי עירום, מקומט, עייף, השידה עם המגבות המקופלות אבל לא ממש נקיות, החלון שדרף שהווילון לא סוגר אותו לגמרי, וברקע – צעדים כבדים בקומה למעלה, מישהו הולך הלוך וחזור, אולי מדבר בטלפון כי שומעים מלמולים עמומים. זה הפריע לי עכשיו יותר, אחרי שהעונג ירד, כשהראש צלול יותר. חשבתי על כל הדירות הדיסקרטיות שהייתי בהן – חלקן שקטות יותר, עם קירות עבים יותר, מזגן חזק שמכסה על הרעשים, אבל רובן כאלה: בבניינים ישנים, עם שכנים שחיים ממש ליד, עם חיים שחודרים פנימה. זה חלק מהעניין, אולי – התחושה שאתה לא באמת מנותק, שאתה עדיין בעולם, עם כל הבלגן שלו.

היא חזרה, עטופה במגבת, חייכה, "רוצה להתקלח?" שאלתי אם כן, נכנסתי למקלחון הזעיר, מים חמים אבל לחץ חלש, הווילון דק והרעש מבחוץ עדיין שם – עכשיו מישהו שוטף כלים בדירה ליד, קול של סכו"ם מתנגשים, מים זורמים חזק. שטפתי את עצמי לאט, מסתכל על הקירות עם הקילופים הקטנים, על המראה המעופשת. זה לא היה מקום מלוכלך, אבל זמני – כאילו מישהו שכר את הדירה ליום-יומיים, זרק מיטה ומגבות, והפך אותה לעסק. יצאתי, התלבשתי לאט, היא ישבה על המיטה, עישנה סיגריה ליד החלון הפתוח קצת, העשן יוצא החוצה. "תבוא שוב?" שאלה, חיוך קל. אמרתי כן, אולי, אבל בפנים חשבתי על הרעש – על איך הוא ליווה את הכל, מהרגע הראשון עד הסוף, יצר אווירה של חוסר פרטיות שמלווה דירות כאלה יותר ממה שנהוג להודות.

שילמתי טיפ קטן, היא חיבקה אותי בדלת, נשיקה קלה על הלחי. יצאתי, ירדתי במדרגות, הרעש של הבניין עכשיו חזק יותר – ילדים רצים, דלתות נטרקות, קולות של טלוויזיה מכל כיוון. הרחוב בחוץ היה רועש גם הוא, אבל שונה – מכוניות, אנשים, חיים רגילים. נסעתי הביתה, חושב על זה כל הדרך – דירה דיסקרטית עם רעשים מהשכנים, שבה הפרטים הקטנים מפריעים, שבה האינטימיות מתקיימת לצד המציאות שחודרת פנימה. זה לא הרס את החוויה, אבל שינה אותה – הזכיר לי ששום דבר כאן לא באמת דיסקרטי, שהקירות דקים, והחיים ממשיכים מסביב.