נסיעה ספונטנית לצפון בלי סיבה טובה

זה היה יום רגיל באמצע השבוע, משהו כמו שלישי או רביעי, כשהשמש כבר זרחה חזק אבל האוויר עדיין לא היה דביק מדי. ישבתי בדירה הקטנה שלי בתל אביב, מול המחשב, עובד על איזה פרויקט פרילנס שכבר נמאס לי ממנו לפני שהתחלתי. שיחות זום עם לקוחות שמדברים סביב סביב, מיילים שלא נגמרים, והקפה השלישי של הבוקר שכבר התקרר על השולחן. הדירה הייתה שקטה, כמו תמיד – טלוויזיה כבויה, מקרר מזמזם לו בפינה, חלון פתוח לרחוב שממנו נכנס רעש של מכוניות ומדי פעם צעקה של מישהו בטלפון. הרגשתי את זה מתחיל לאט – התחושה הכבדה הזאת, כאילו הקירות מתקרבים, כאילו אני תקוע במקום אחד יותר מדי זמן. לא משבר גדול, לא דרמה, סתם עייפות מהסוג שגורמת לך לרצות לזוז בלי לדעת לאן.

קמתי מהכיסא, הסתובבתי קצת בחדר, הסתכלתי על המפתחות של האוטו שוכבים על השידה. חשבתי לעצמי – למה לא? אין לי פגישות חשובות היום, הלקוח יכול לחכות, והדירה הזאת לא הולכת לשום מקום. לקחתי את המפתחות, זרקתי עליי ג'ינס וטי שירט ישנה, נעלתי נעליים, ויצאתי. בלי תיק, בלי מטען לטלפון, בלי תוכנית. רק אני והמאזדה הישנה, שמחכה לי בחנייה מתחת לבניין. התנעתי, המנוע נדלק בשקט יחסי, ושמתי מוזיקה – איזה פלייליסט ישן של רוק ישראלי, משהו שמתאים לדרך. יצאתי מהעיר דרך כביש 20, ואז צפונה על כביש 2. בלי סיבה טובה, בלי יעד. סתם נסיעה ספונטנית לצפון, כי נמאס לי לשבת במקום אחד.

בהתחלה זה היה כיף, כמו תמיד. הכביש היה פתוח יחסית, לא הרבה פקקים באמצע היום, רק כמה משאיות ומכוניות משפחתיות שחולפות על פניי. פתחתי את החלון, הרוח נכנסה חזק, מעיפה לי את השיער, האוויר עם ריח של ים בהתחלה ואז של שדות. חשבתי לעצמי כמה מגניב זה שאני יכול לעשות דברים כאלה – בן 28, בלי מחויבויות כבדות, בלי ילדים או משכנתא שקושרים אותי. חופשי לנסוע לאן שבא לי, מתי שבא לי. אבל אחרי חצי שעה בערך, כשהאדרנלין הראשוני ירד, הדרך התחילה להרגיש ארוכה יותר. עברתי את נתניה, ראיתי את השלטים לחדרה, והתחלתי לשאול את עצמי – מה אני עושה כאן בכלל? למה צפונה דווקא? יכולתי לנסוע דרומה, לבאר שבע או אילת, או סתם להישאר בבית ולראות סדרה. אבל לא, אני כאן, נוסע בלי מטרה ברורה, סתם כדי להיות בתנועה.

עצרתי בתחנת דלק ראשונה ליד חדרה, אחת מאלה הגדולות עם חנות נוחות ודוכן קפה. יצאתי מהאוטו, הרגליים קצת תפוסות מהישיבה, נכנסתי פנימה. האוויר ממוזג, קר מדי אחרי החום בחוץ, ריח של נקניקיות חמות וקפה חרוך. קניתי קפה גדול בפלסטיק, שחור בלי סוכר, וחפיסת שוקולד כי הייתי רעב קצת. עמדתי בחוץ ליד האוטו, שותה לאט, מסתכל על האנשים מסביב – נהגי משאיות שמעשנים, משפחה עם ילדים שקונים גלידות, זוג מבוגרים שמתווכחים על המפה. הקפה היה בינוני, מר מדי, אבל חם ונתן לי דחיפה. חשבתי לעצמי כמה עצירות כאלה אני עושה בנסיעות שלי – תמיד אותו דבר, אותן תחנות, אותם קפה דפוקים. אבל זה חלק מהעניין, לא? התנועה, העצירות המיותרות, התחושה שאתה זז אבל לא ממש מתקדם.

חזרתי לאוטו, המשכתי צפונה. עכשיו הכביש נהיה יותר ירוק, שדות בצדדים, פרדסים, מדי פעם כפרים קטנים. שמתי מוזיקה יותר שקטה, אקוסטית כזאת, כדי להתאים למחשבות שמתחילות לצוף. למה אני נוסע כל כך הרבה? זה לא התחיל עכשיו – מאז שהייתי בן 20 בערך, אחרי צבא, אני על הקו. תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע, לפעמים אפילו יותר רחוק. עבודה מאפשרת, פרילנס זה יתרון גדול, אבל זה לא רק זה. קשה לי להישאר במקום אחד, כאילו אם אני נשאר יותר מדי זמן הדירה מתחילה להרגיש כמו כלוב. זיכרונות מציפים – מערכות יחסים שנגמרו כי לא הייתי מספיק בבית, חברים שמתלוננים שאני נעלם, משפחה ששואלת "מתי תתיישב כבר?". צחקתי לעצמי – מתיישב? אני? עם החיים האלה? כל נסיעה כזאת מרגישה כמו בריחה קטנה מהשגרה, מהשאלות, מהתחושה שאני תקוע.

עברתי את חיפה, לא נכנסתי לעיר, המשכתי על הכביש החופי. הנוף נהיה יפה יותר – ים מצד אחד, גבעות מצד שני. אבל אני לא חיפשתי נוף מיוחד, לא עצרתי לתמונות או משהו. סתם נסעתי, עיניים על הכביש, ראש במקום אחר. עצרתי עוד פעם, הפעם ליד זיכרון יעקב או משהו, במגרש חנייה קטן עם נוף לים. יצאתי, התמתחתי, הסתכלתי על הגלים מרחוק. הרוח הייתה חזקה, נושבת לי בפנים, מעירה אותי קצת מהעייפות שהתחילה להצטבר. התיישבתי על מעקה עץ, שתיתי מהבקבוק מים שהיה לי באוטו, חשבתי על כל הנסיעות הקודמות. היו כאלה שהיו עם סיבה – פגישה, חברים, אפילו נסיעות ליליות ספונטניות כשהראש לא נרדם. אבל רובן, כמו זאת, בלי סיבה טובה. סתם כי נמאס, סתם כי התחשק. תחושה מוזרה של חופש ועייפות ביחד – חופש כי אני יכול, עייפות כי זה לא באמת משנה כלום.

המשכתי עוד קצת, עד עתלית או קיסריה, לא בטוח. הכביש התחיל להיות עמוס יותר, מכוניות עם לוחיות צהובות, תיירים אולי. עצרתי בצד, באיזה חוף קטן שראיתי שלט אליו, ירדתי לחול. החול היה חם, הנעליים שקעו, הלכתי קצת קרוב למים. הגלים קטנים, שקטים, כמה אנשים מפוזרים – זוג שמשתזף, ילד בונה ארמון חול, כלב רץ אחרי כדור. התיישבתי על החול, גב למגבת שלא הייתה לי, הסתכלתי על הים. המחשבות חזרו – למה קשה לי להישאר במקום אחד? אולי כי כשאני נשאר, הכל צף – הבדידות הקטנה, העבודה שלא ממש מספקת, החיים שמרגישים כמו המתנה למשהו גדול שלא מגיע. בדרך זה קל יותר – אתה בתנועה, הראש עסוק בכביש, במוזיקה, בעצירות. אין זמן לחשוב יותר מדי.

ישבתי שם אולי חצי שעה, אולי יותר, עד שהשמש התחילה להטות קצת מערבה. קמתי, ניערתי את החול מהמכנסיים, חזרתי לאוטו. עכשיו הדרך חזרה – אותו כביש, אבל הפוך. העייפות הייתה חזקה יותר עכשיו, העיניים כבדות, אבל התחושה הייתה טובה. לא הגעתי לשום יעד, לא ראיתי משהו מיוחד, אבל הייתי בתנועה, כמו שרציתי. חזרתי לתל אביב בערב, הדירה חיכתה לי אותו דבר, אבל אני הרגשתי קצת פחות כבד. נסיעה ספונטנית לצפון בלי סיבה טובה – בדיוק מה שהייתי צריך באותו יום.