החלק הזה על ההרפתקאות שלי, כאלה שקופצות עליי כשאני מסתובב. לא מתכנן כלום, אבל תמיד יוצא משהו. כמו כשהקפצתי לבאר שבע בשביל אווירה אחרת, אבל נתקעתי בתור ארוך והכרתי מישהי שהתחילה לרכל על כולם - צחקתי שבוע. או בבר בנתניה, כמה בחורים הזמינו סבב ואז התחפפו, השאירו אותי עם חשבון שמן - איזה דפוק אני. סיפורים כאלה, עם פרטים קטנים שמוסיפים טעם, כמו תאונה קלה בכביש 4 שהובילה לבירה עם הנהג השני. אני זורק את זה כמו לחבר'ה, קצת קללות אם מתבקש, והמון אירוניה כי אני זה שנופל תמיד. אין פה שיעורים, רק מה קרה ואיך נדפקתי שוב.
הרפתקאות
03/09/2025
נסיעה שגרתית הפכה לעצירה אקראית בעיר שבכלל לא הייתה בתוכנית. חניה זמנית, סיבוב קצר ברחובות, והרגשה שאתה נכנס לחיים של מישהו אחר לרגע. לא קרה שם שום דבר דרמטי, וזה בדיוק העניין. קפה, מבטים, הליכה בלי יעד, ותחושת ביניים שקשה להסביר. זה סיפור על רגעים קטנים שקורים כשלא ממהרים, על מקומות שנשארים אנונימיים, ועל איך עצירה קצרה יכולה להישאר בזיכרון יותר מנסיעה ארוכה.
הרפתקאות
15/05/2025
הגעתי לירושלים בשעות הערב בלי ציפיות מיוחדות, ודווקא זה מה שהפך את הלילה למוזר. העיר הייתה שקטה מהרגיל, הרחובות כמעט ריקים, וכל דבר הרגיש קצת כבד. הסתובבתי בלי כיוון ברור, ישבתי לבד, הקשבתי לשיחות אקראיות סביבי וחשבתי על כמה קל להרגיש זר גם במקום מוכר. הלילה נמרח, הזמן זז לאט, והתחושה הייתה של עצירה — לא תנועה, אלא שהייה. זה סיפור על עיר בלילה, על עייפות נפשית, ועל איך לפעמים דווקא חוסר תכנון גורם לדברים להרגיש יותר חדים.
הרפתקאות
12/01/2025
זה התחיל בלי תכנון ובלי מטרה ברורה. סתם יום שנמאס בו לשבת במקום אחד, אז עליתי על הרכב ונסעתי צפונה. הדרך הרגישה ארוכה מהרגיל, עם עצירות מיותרות, קפה בינוני ותחושה מוזרה של חופש ועייפות ביחד. לא חיפשתי נוף מיוחד ולא חוויה יוצאת דופן, רק להיות בתנועה. במהלך הנסיעה התחילו לצוף מחשבות על למה אני בכלל נוסע כל כך הרבה, למה קשה לי להישאר במקום אחד, ואיך כל נסיעה כזאת מרגישה כמו בריחה קטנה מהשגרה. זה לא סיפור על יעד, אלא על הדרך עצמה ומה שהיא עושה לראש כשאין לך באמת לאן למהר.